ג'וקר – ביקורת ללא ספוילרים

כולנו חיכינו לראות האם הניסוי השאפתני של אולפני האחים וורנר יוכיח את עצמו. זכינו לצפות בסרט "ג'וקר" השבוע ויש לנו דעות. הביקורת הזאת היא נטולת ספוילרים עלילתיים, אבל אם אתם ממש רגישים לספוילרים, אולי מומלץ לדלג לשורה התחתונה.

ג'וקר הוא סרט שהרבה מונח עליו מכמה סיבות: א. הוא ניסיון לסטות מרעיון ה"יקום המשותף", בעולם בו דיסני גרמה לשאר האולפנים להרגיש שזה חובה. הנה בא סרט שאומר, למרות שיש יקום משותף עם הדמות הזאת, אני לא אשחק את המשחק, ואספר את הסיפור שלי במנותק לחלוטין ובאופן מודע. ב. מדובר בסרט עם דירוג למבוגרים בלבד (בצדק רב). בעוד שסרטים כמו דדפול או לוגן הוכיחו שאפשר ללכת לכיוון הזה ולהיות מצליחים באופן יחסי, זה לא ממש הכיוון שהוליווד אוהבת לקחת. זאת הפעם הראשונה שסרט די.סי מדורג מעל גיל 17 בקולנוע וצריך לראות אם זה משתלם. ג. העלילה לא ממש מבוססת על איזשהו קומיקס, ובמקרה של ג'וקר זה ניכר יותר משום שחלק מההוויה של הדמות היתה תמיד שאין לה סיפור רקע ממשי. בנוסף היא מעולם לא נותקה לחלוטין מבאטמן, הגיבור שניצב תמיד מול הנבל.

אז – האם זה הצליח? לטעמנו – כן ולא.

השחקן חואקין פיניקס מככב כארתור פלק, ליצן ששואף להפוך לסטנדאפיסט (למרות שהוא לא באמת מצחיק) המתגורר בדירה זנוחה עם אמו החולה, פני (פרנסס קונרוי). ארתור היה במוסד, וכעת יש לו פגישות שבועיות עם פסיכיאטרית שהוקצתה על ידי העיר. העולם מתאכזר לארתור ועם הזמן הוא מבין ששווה לו להתאכזר בחזרה.

כאשר ביים מרטין סקורסזה את "נהג המונית" בשנת 1976 ואת "מלך הקומדיה" בשנת 1982, הוא העיר ישירות על העולם העכשווי ועל האנשים הפגועים שניסו לשרוד בו. כאשר הבמאי טוד פיליפס בחר לשים את "ג'וקר" בשנת 1981 שדומה מאוד לסרטים ההם בגותהם שדומה מאוד לסרטים האלו ועם דמות שנראית כמו שילוב של טראוויס ביקל ורוברט פופקין של רוברט דה נירו משני הקלאסיקות האלו, נראה שהוא עושה זאת מכיוון שהוא מעריץ של סקורסזה.

מעריצי די.סי ללא ספק ירצו לדעת כמה הסרט הוא קנוני, ובלי להרחיק יותר מדי לספוילרים, התשובה היא: יותר ממה שנדמה בהתחלה. ואם ציינו שפיליפס שואל מסרטים אחרים, הוא גם מרים קטע שלם מ"האביר האפל חוזר" של פרנק מילר, אבל לזכותו יאמר, הוא עושה זאת טוב.

הדבר שהסרט עושה הכי טוב (מלבד הופעתו של פיניקס שנרחיב עליה), הוא הצגת העיר גותהם כסוג של ניו יורק של שנות ה-70. תשומת הלב לפרטים והאיכות הסינמטית של הסטים ושל הצילום היא בהחלט משובחת. לכלוך וזבל מעולם לא נראו טוב יותר על המרקע.

אם מפשטים את ה"ג'וקר" מההיסטוריה שלו של כמעט 80 שנה כאייקון תרבותי, כמו גם את כל ההומאז'ים של סרטי שנות השבעים, לא נותר הרבה דברים למעט ההופעה של חואקין פיניקס. הסרט הזה בנוי עליו באופן כמעט בלעדי. הוא בכל סצנה.

אם אתם אוהבים שחקן שנעלם לתפקיד ומשפיע על המסך עם מה שנראה כהתנהגות אנושית אורגנית, זה כנראה לא הסרט בשבילכם. פיניקס מציב "הופעה"; הוא תמיד או מתעוות או צוחק (זה חלק ממצבו הפסיכיאטרי של ארתור) או מתנשף או רוקד. יש כאלה שיאהבו את זה ויש כאלה שייראו מבולבלים, אבל הוא בהחלט עושה את סוג המשחק שמתאים לטון הסרט. אנחנו חושבים שבהחלט יש סיכוי שפיניקס יהיה מועמד לאוסקר, ואנחנו גם חושבים שהוא ראוי לזכות.

אבל אם אנחנו מסתכלים על הסרט כסרט, כלומר האם זה משהו ששווה ללכת לצפות בו בקולנוע? אם אתם מעריצים, בוודאי. אם אתם סקרנים לראות האם פיניקס "מצליח" לגלם את הדמות, תלכו, אתם לא תצטערו. אם אתם פשוט רוצים לצפות בסרט טוב בלי להתאמץ או לחשוב יותר מדי … לא בטוח שאתם תתחברו. הסרט יכול להיות איטי, יש בו הרבה רגעים בהם כל מה שאתם עושים זה לבהות בפנים של פיניקס. זאת אחלה תצוגת אומן, אבל לא בהכרח סרט פופקורן לשישי בערב.

נקודה אחרונה וחשובה לפני השורה התחתונה: הסרט אלים מאוד. הן במובן הפסיכולוגי ריגשי, והן במובן של הצגת אלימות על המרקע. זה ממש לא סרט לילדים או אפילו לנערים/נערות מתבגרים. האלימות מיוצגת בצורה מאוד אמיתית ומגיעה בהפתעה ואנחנו ראינו מספר אנשים בקולנוע מקבלים שוק רגעי בסצנה אחת ספציפית. אל תקחו ילדים ואל תרשו להם ללכת. זה לא כמו דדפול, זה אפילו לא כמו לוגן. פשוט לא.

השורה התחתונה:

"ג'וקר" הוא סרט שתרצו לראות לפחות פעם אחת, אבל לא בטוח שיותר מזה. חואקין פיניקס נותן הופעה ענקית שראויה בהחלט לפנתיאון של הדמות, ואלו שאוהבים לצפות בתצוגת אמן של שחקן יהנו ללא ספק. הסרט אלים מאוד לפרקים, אטי למדי, ואתם תרגישו לחלוטין את מלוא השעתיים שלו. אנחנו התחברנו, אבל זה בהחלט לא לכולם.

ציון סופי: 7/10

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.